הקדמה

את תחילת דרכי התחלתי כמוזיקאי. מגיל צעיר למדתי נגינה במסגרות פרטיות ולאחר מכן בבית ספר לג'אז "רימון". ניגנתי במספר הרכבים, לימדתי מוזיקה ואף הלחנתי לשתי הצגות תיאטרון. אך את יעודי כנגן ויוצר בעולם הצלילים לא הגשמתי, ייעודי החדש החל להתגלות אליי ומצאתי אהבה חדשה כשעולם חדש של ידע והתנסויות החל להיפתח בפניי.
בתחילה, בשנות העשרים לחיי, לקחתי קורס יוגה בכדי להשלים נקודה אקדמאית שהייתה חסרה לי במסגרת לימודי המוזיקה. באותה תקופה, נפגשתי גם עם הרייקי ולקחתי קורס מדיטציה במסגרת פרטית. עם זאת, עדיין לא נסחפתי אחרי פיתויי העידן החדש והייתי כל כולי במוסיקה וזנחתי כל תרגול אחר.

אני

יום אחד ניגש אליי חבר וביקש לתרגל עליי את שלמד בשעורי שיאצו. עשינו זאת במשך תקופה ארוכה, עד שפעם אחת, בבדיחות הדעת אמר לי, "זה לא פייר, רק אני מטפל בך, ומה איתי? אני אלמד אותך ואז תוכל לטפל גם בי". משם, התהפך הגלגל.
אני חייב לציין, שהמוסיקה השפיע רבות על עבודתי כתרפיסט. עזרה לי להבין את חשיבות הקצב הריתמי בטיפול (החיבור לפולס הנשמתי) ונתנה לי את הכלים ליישם זאת. בנוסף, חשפה אותי לעולם פנימי של רגשות, דמיון, אינטואיציה וביטוי, שעוזרים לי עד היום גם בחיי המקצועיים וגם בחיי הפרטיים.
בתהליך שנמשך כשנתיים, זנחתי את כלי הנגינה והתחלתי לפתח כלי אחר-את עצמי. הפיזי, הרגשי, המנטאלי והרוחני, בכל רבדיו ועומקיו, עם הטוב והרע שבו, עם הקל והקשה ויצאתי למסע, בו אני נמצא עד עצם היום הזה. במשך הזמן, למדתי במסגרות שונות, חוויתי והתנסיתי במגוון טיפולים והתחלתי לגבש את דרכי האישית למתן הטיפול.

הכשרתי המקצועית

המסגרת הפורמאלית הראשונה ללימודי הייתה בית ספר קטורה לשיאצו תחת ניהולו של משה אטס. משה השפיע עלי רבות בגישתו הייחודית ובגישור שייצר בין השיאצו לבין עולם הקבלה הרוחני. בקטורה למדתי זן שיאצו במשך כשנה ואז עברתי למכללת מירב לרפואה משלימה.
במירב, נפגשתי עם דניאל גלבוע וניר דקל, שניים מבכירי המורים והמטפלים בארץ. דניאל, פתח לי דלת חזרה לעולם היוגה והפגיש אותי עם הזן בודהיזם וניר ערך לי הכירות עם הרפואה הסינית המסורתית ופילוסופית הטאו. במירב למדתי שנתיים שיאצו קלאסי וזן שיאצו ושנה עיסוי תאילנדי ומשפטים.
במירב גם עברתי קורסים משלימים ברפואה מערבית (אנטומיה פיזיולוגיה ופתולוגיה) וקורס פסיכולוגיה בסיסי, הייתי אסיסטנט לדניאל במשך שנתיים וכמו כן, גם לניר והתחלתי מסלול לימודים ברפואה הסינית, אולם לא זכיתי לסיימו. יצר הנדודים החל לבעור בתוכי ולאחר שנת לימודים אחת, בשנות השלושים המוקדמות לחיי, עזבתי את לימודי ונסעתי למזרח.
במזרח פגשתי את פישט בונתומה, מאסטר מדהים, מהמורים הבכירים בעולם לעיסוי תאילנדי ולתרפיה בכלל. ביליתי אצלו ארבעה חודשים אינטנסיביים של לימודים יום יומיים. בזכות פישט, נפתחתי לטיפול ברמות אנרגטיות עמוקות יותר והוא העמיק את הבנתי ושינה לחלוטין את סגנון הטיפול שלי. אני חייב לו תודה מיוחדת בעבור מה שנתן לי גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית.

כיתת לימוד אצל מאסטר פישט, תאילנד

לאחר כשלוש שנים בהם שהיתי במזרח ובהולנד חזרתי לארץ. זנחתי את היוגה במקצת והתמכרתי לאומנות התנועה/לחימה ISAI, אותה למדתי אצל משה גורליק מפתח השיטה ומבכירי המורים בארץ לאומניות לחימה. סיימתי קורס מדריכים שמשכו שנה. משה תרם להבנתי את הביו מכאניקה הטבעית של הגוף ועזר לי ליישם עקרונות תנועה טבעית בעבודתי.

נקודת המפנה

בשלב זה, בנוסף ללימודי המקצועיים, היו מאחורי קורסים והשתלמויות במדיטציה, רייקי שלב ראשון ושני, עיסוי שוודי, עיסוי רפואי, פראניק הילינג וביו אנרגיה. למדתי עוד שיטה ועוד שיטה, עוד נקודת מבט, עוד השתלמות, סדנא, תיאוריה, פילוסופיה, טכניקה חדשה, סגנון מגע, כולם מרתקים, כולם ייחודיים וכולם תרמו לי רבות. אולם יחד עם זאת, הרגשתי חלל גדול, משהו היה חסר.
הבנתי שלפני הטיפול, לפני השיאצו, הרפואה הסינית או התאילנדית, התיאוריות השונות, שיטת האבחון או המגע, לפני הכול, זהו מפגש בין שני אנשים. במפגש זה, נוצרת מערכת יחסים בין אישית, בה אנו חווים מחשבות ורגשות ומתנהגים אותם אחד כלפי השני. מצאתי, שמכיוון שהדבר בלתי נמנע ולא ניתן לנטרל זאת ולהפריד זאת מהחוויה, ישנו צורך להתייחס לכך במרחב הטיפול, אולם נוכחתי שחסרים לי הכלים לעשות זאת.
נכון הדבר שהשיטות השונות שלמדתי משקפות תפיסה, לפייה הגוף והנפש אינם נפרדים וישנה הכרה בהשפעתם של המישורים הפיזיים, הרגשיים והחברתיים על עולמו של האדם ועל בריאותו. נכון הדבר שבלימודי, תמיד אמרו לי המורים "אנו מתייחסים לאדם ולא למחלה, תהיה אמפאתי, תהיה קשוב, תהיה שם בשבילו". אמנם הוכשרתי להתבונן, לאבחן ואף לטפל באדם כשלם, אולם יחד עם זאת, עדיין עלו בי שאלות רבות שאת המענה להן לא קיבלתי בהכשרתי הקודמת.
שאלתי כיצד מעבירים אמפתיה? האם אני קשוב? כיצד ניתן להתייחס באופן טיפולי לעולמו של האדם במסגרת השיחה? הרי איני יכול להימנע משיחה ובכלל, כיצד זו משפיעה? כיצד מתחברים? האם הדבר תלוי באישיותי כאדם? האם ניתן לרכוש כלים שיעמדו לרשותי בכדי לעשות זאת? האם אפשר ללמוד להיות אמפאתי? באיזה אופן המפגש משפיע עלי? ובאיזה אופן אני משפיע על האחר? ולמה? והאם? ואיך? וכיצד? ...?

המשך ההכשרה

שאלות אלו הובילו אותי ללימודים במסגרת אוניברסיטת דרבי, שם סיימתי לימודי תואר Bsc. בפסיכולוגיה. אוניברסיטה זו, ייחודית מבחינת מסלולה החד-חוגי והענף, המקיף באופן רחב את מקצועות הפסיכולוגיה השונים ויתר על כן, כולל בתוכו פרקטיקה התנדבותית והדרכה מעשית המאפשרים תרגול במיומנויות התקשורת השונות.
בדרבי, פגשתי את ד"ר הדס וייס, מרצה וחברה וד"ר עמי שקד, ראש החוג לפסיכולוגיה. שניהם פתחו לי אופקים חדשים ומילאו לי את אותו החלל שחשתי וגישתם התומכת וההומניסטית והדרכתם הקבוצתית והאישית, עזרה לי בגיבוש גישתי האינטגרטיבית ממוקדת האדם לטיפול ההוליסטי, אשר מאפיינת את עבודתי כיום.
בהמשך, נרשמתי ללימודי "פסיכותראפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי", בסמינר הקיבוצים ובמסגרת זו, אני נמצא גם כיום. גישה טיפולית זו, עוסקת באדם, באחריותו לחייו ובקשייו לנוכח הקיום. התכנים אשר עולים מתוך האקזיסטנציאליזם, השפיעו עלי עמוקות, טלטלו אותי וגרמו לבחון את חיי מחדש, כשהם משאירים אותי חסר ברירה, אלא לנקיטת פעולה בכדי להבנות את מציאותי וחיי.
למרות שעדיין אני נמצא במסגרת לימודי ועדיין לא עברתי את מלוא מסלול ההכשרה, אני מוצא שתכנים אלו מחלחלים להשקפת עולמי לגבי מהות המפגש הטיפולי וכמו כן, באופן בלתי נמנע לטיפול עצמו.

ניסיון מעשי

מתחילת דרכי, טיפלתי במסגרות שונות. עבדתי "במכבי טבעי" מבית קופת חולים מכבי מספר שנים וכמו כן, בקליניקת רופאים בחולון. לימדתי והעברתי סדנאות מגע בירידי בריאות, פסטיבלים וחברות הייטק. בהודו, תאילנד ולאוס, העברתי קורסים אינטנסיביים של עד 15 יום ובהולנד לימדתי וטיפלתי באופן שהוא יותר עקבי. כשחזרתי לארץ, בנוסף להוראה וטיפול, ניהלתי תקופה מסוימת את מתחם הטיפולים בפסטיבל "סגול".

כיום, אני מלמד ומטפל באופן פרטי. כמו כן, אני ממשיך את לימודי במסגרת סמינר הקיבוצים, שם אני ממשיך ברכישת כלים אותם אני משלב בטיפול, מתוך אמונה שלשילוב זה הכוח ליצור שינוי ברמה הגופנית, הרגשית, המנטאלית וההתנהגותית בחיינו ולהקל ואף לפתור מצוקות ובעיות שמכבידות עלינו ומהוות מכשול בהתפתחותנו האישית.